פחד והימנעות מכעס, מקונפליקט וממריבות ביחסים בכלל ובזוגיות בפרט 

יש כל מיני דרכים בהן אנשים רבים זה עם זה ובעיקר, עם בני הזוג שלהם.

אפשר לריב בגלוי עם האחרים, להתווכח איתם, להרים את הקול ולצעוק, להתפרץ לדבריהם ולקטוע אותם, לפגוע, להעליב, לבכות, להאשים, להתלונן, לבוא בטענות או אפילו, לקלל, לזרוק ולשבור חפצים, לבעוט ולתת אגרופים בדלת או בקיר וכד'. אנרגית הכעס שמתעצמת מבפנים מתפרצת כלפי חוץ.  

לעומת זאת, אצל חלק מהאנשים כל האנרגיה הסוערת הזו יכולה להישאר בפנים ולא לצאת כלל החוצה או שהיא מתבטאת התנהגותית באופן עקיף וחבוי. לאנשים אלו יש פחד מהכעס והם נמנעים מלבטא אותו באופן גלוי וישיר.

 חלק, מפנים את האנרגיה הזו כלפי ה"אני" שלהם, דהיינו התקפה כלפי העצמי, כועסים ומאשימים את עצמם, סופגים את הכל בתוכם ושותקים וחלק אחר נמנעים מלבטא את הכעס שלהם בגלוי ואינם מעזים לבטא את רגשותיהם וצרכיהם באופן ישיר ופתוח אך מבטאים אותו בצורה סמויה ועקיפה באמצעות ההתנהגות שלהם.
יש ניגוד ונתק בין דבריהם המוצהרים בגלוי שבאים לפייס ולרצות את האחרים לבין התנהגותם בפועל שיש בה כדי לבטא תוקפנות אך לא גלויה. מתחת לפני השטח, לעתים, כלל לא במודע, הם "מחזירים" מלחמה שערה ותוקפים את האחר בהיחבא, בשקט ובאופן סמוי ועקיף.

אלו אנשים שמפחדים מכעס, הן של עצמם והן של אחרים, ורואים בכעס גורם בעל פוטנציאל הרסני ליחסים שיכול לפגוע בקשר. אנשים אלו חוששים מעימות ישיר וגלוי, מקונפליקט, ממריבות ומויכוחים. כל סכסוך או אפילו ניגודי אינטרסים וחוסר הסכמה יכולים לעורר בהם אוטומטית את החרדה מפני פגיעה ביחסים.
תגובות הנגד של הזולת הן הסיבה שהם לא יבטאו את הכעס שלהם, העלבון, הפגיעה או רגשות קשים אחרים. החשש שלהם הוא שהם יפגעו בכך באחר וכתוצאה מכך הזולת ינטוש אותם ואת הקשר והם ייעזבו ויישארו לבד. לפעמים, החשש מהנטישה הוא לא רק מנטישה פיזית ממשית אלא גם מנטישה רגשית ומספיק שיהיו איתם "ברוגז" וזה כבר דבר שהם לא יכולים לשאת בתוכם ומאד מפחיד אותם.

בתפיסה שלהם כל גילוי רגשי של כעס, תרעומת, האשמה, טענה, או ביטוי של רגש קשה ולא נעים יכול להכאיב לזולתם או לפגוע בו דבר שיכול לגרור אחריו תגובה נגדית כועסת שתכאיב ותפגע גם בהם. הם רואים בכעס איום על הקשר. מתעוררת בהם חרדה, לעתים, לא רציונאלית ולא מודעת, שהם יפגעו בגלל זה ולכן, הם נמנעים מביטוי ישיר של כעס כלפי הזולת או רגשות קשים אחרים שלהם. מאותה סיבה בדיוק הם גם מתקשים לסרב לזולת, לאכזב אותו ולכן, הם יכולים להיענות לבקשות מהם גם אם הם מתנגדים להן וזה בא על חשבונם למרות שאין בכוונתם לבצע את הבקשה.

אז לאן נעלם הכעס שלהם? מה הם עושים איתו?

אנרגית הכעס לא מתאדה כך סתם. להימנעות מכעס יש כמה צורות ביטוי.
כאמור, חלק מהאנשים שותקים לגמרי, סופגים את הכעס בתוכם ומפנים אותו כלפי עצמם באמצעות ביקורת או האשמה או הלקאה עצמית. הם לוקחים אחריות על המצב, "אוכלים לעצמם את הלב", מוותרים על רצונותיהם וצרכיהם מתוך רצון להיות טובים, לא לפגוע באחרים וכל רצונם הוא לרצות אותם, להרגיעם ולהחזיר את המצב לקדמותו.

אחרים נוהגים בדרך של תוקפנות פסיבית (Passive-aggressive ), אותה אני מכנה "ירידה למחתרת" והופכים ל"פרטיזנים". ולמה הכוונה? בגלל החשש מהתגובה- העימות והקונפליקט אינו נשאר במישור הגלוי והחיצוני אלא יורד למישור העקיף, הסמוי והחבוי.

אנשים אלו מתעלים את אנרגית הכעס שלהם כלפי האחר בדרך עקיפה וסמויה ע"י התנהגויות שנראות, לעיתים, לא קשורות לעניין אך בעצם הן באות לבטא את הכעס, את תחושות חוסר שביעות הרצון, את מורת הרוח, הקיפוח, העלבון, תחושות הקנאה, הדחייה וכד', שהם לא העזו לבטא בצורה מילולית, גלויה וישירה.

בזמן האירוע שפוגע או מכעיס אותם ואפילו אחריו, הם יפגעו וייעלבו, אך במקום לומר את רגשותיהם בצורה פתוחה ואותנטית הם ישתקו ויסתירו את הכעס שלהם, יתנהגו כרגיל ואף ינסו לרצות את האחר, העיקר שיהיה שקט ביחסים. אך בזמן אחר וללא קשר ישיר לעניין עצמו, במקום לפתוח את הדברים ולדבר בצורה גלויה על רגשותיהם, הם יתנהגו באופן שיפגע בשני או באופן כזה שימנע מהאחר את מה שהוא רוצה וצריך. זו התנהגות שיש בה כדי להעביר מסר תוקפני שאומר "אני לא אתן לך את מה שאתה רוצה ממני או אני אפגע בך כי גם אתה הכאבת לי".

ההתנהגויות האלה יכולות להיות ציניות ("התעשרנו?"), הערות עוקצניות ("מתי ראית לאחרונה את חשבון הבנק?"), ביקורת סמויה וגלויה חוזרת ונשנית ("למה ולמה"), תלונות, הומור מעליב, שתיקה רועמת, התחמקות מעשיית דברים וחוסר היענות לבקשות של האחר אך ההסבר המוצהר הגלוי לכך יהיה מסוג של הצטדקות ותירוצים כגון, "שכחתי", "הייתי עייף", "מחר אני אעשה", "הייתי עסוק", "לא הרגשתי טוב", "לא היה לי זמן" וכיו"ב, הבעות פנים, תנועות גוף ועוד.

לכאורה, על פני השטח הן הערות רגילות אך הן בד"כ מרומזות ולא ישירות, סמויות ועקיפות יותר, ויש בהן מסרים חבויים שבאים כדי לפגוע. לפעמים, האדם שפועל כך אינו מודע להתנהגותו בכלל.

ולכן, כשבן הזוג או האחרים נעלבים ומבטאים את הרגשתם בגלוי, הנמנעים ה"פרטיזנים" מצטדקים בתמימות, לכאורה, מעושה "מה אמרתי?", "אמרתי משהו לא נכון?", "מה עשיתי?", ואפילו מגדילים לעשות ועוד מאשימים את האחר כגון, "למה להפוך כל דבר למריבה?".

דרך אחרת של הימנעות מכעס יכולה לבוא לידי ביטוי בהתרחקות, גם היא תוקפנות סמויה.

ההתרחקות הסמויה שבאה לבטא כעס יכולה להתבטא בהימנעות מקרבה ביחסים, חוסר היענות לבקשות ולצרכי האחר או בן הזוג, הימנעות מאינטימיות פיזית ורגשית, חוסר רצון לבלות ביחד, ועוד. גם כאן ההסברים יהיו, לכאורה, רציונאליים והגיוניים, שלא יבטאו באמת את רחשי הלב האמיתיים כגון, "מה לעשות, נרדמתי, הייתי עייף", "אין לי כוח", "אין לי זמן", "יש לי יום עמוס", או יצירת ריחוק כהימנעות ע"י התעסקות בדברים אחרים בתחומי החיים השונים תוך הסברים למשל, שקשורים לטיפול בילדים ( "הילדים חשובים לי וצריך להשקיע בהם, מה לעשות" ), עבודה וקריירה( "יש לי המון עבודה"), טיפול בבית, קניות, ניקיון, ("מישהו צריך לעשות את זה.."), דאגה למשפחה מורחבת, ספורט, תחביבים, התנדבות, וכו' וכו'.

לכל דבר יש, לכאורה, את הרציונל שלו והסבר מתאים והגיוני שאי אפשר להתווכח איתו ואי אפשר להוכיח שההתרחקות נובעת מכעס ומקושי רגשי כלשהו.

כך או כך אנשים אלו נמנעים מלבטא את עצמם באופן חופשי, גלוי, פתוח וישיר. הם אינם חושפים באופן מילולי את רגשותיהם ומחשבותיהם וזאת הם עושים על מנת להימנע מפני אפשרות עתידית של פגיעה בהם.

היות והמסרים עוברים רק מתחת לפני השטח באופן סמוי ועקיף דרך ההתנהגויות, יש בזה סוג של השתקת הזולת. הסיבה לכך היא שהוא אינו יכול לזהות באופן ברור מה מתרחש באמת היות ואין לו על מה לשים את האצבע וכתוצאה מכך הוא גם אינו יכול להגיב לכך, מה גם שהנמנע מכחיש את המסרים הללו וזה חוסם אפשרות של ניהול דיאלוג גלוי. זו הסיבה שבני הזוג או אלה שמגיבים לנמנעים מרגישים שזה "משגע" אותם ומעורר סערה בתוכם בלי יכולת להבין את המניעים והגורמים לה.

הנמנעים מתקשים להרגיש בטוחים באמת בתוך עצמם, לא משנה כמה הם באמת מצליחים ויש להם "קבלות " להישגים ולהצלחות שלהם. עמוק בתוך תוכם אין להם מספיק תחושת ערך וביטחון. יתירה מזאת, הם לא חשים מספיק ביטחון שיש להם את מלוא הזכות והרשות להיות נעלבים, פגועים ומאוכזבים בלי שיתקפו אותם על כך. לכן, יש להם חשש לקחת מקום ביחסים ולבטא את צרכיהם ורגשותיהם בגלוי בלי לחשוש מפני התגובה.

זו הסיבה שעל פני השטח בגלוי הם מנסים לרצות את סביבתם ולסדר שקט ביחסים, אך בו זמנית מתחת לפני השטח הם מבטאים את הכעס שלהם, המרירות, העלבון, הפגיעות וכד' באופן סמוי ועקיף.

לסיום, מערכת יחסים מודעת, בוגרת ובשלה רגשית משתמשת במילים כשלעומתה מערכת יחסים לא מספיק מפותחת מבטאת את הצרכים, הרצונות והרגשות באמצעות מעשים והתנהגויות.

לכן, מומלץ לפתח דיאלוג ישיר, פתוח וגלוי וללמוד דרכי תקשורת בינאישית אסרטיבית אשר באמצעותם ניתן יהיה לנהל שיחה ישירה ומכבדת שתאפשר הבנה, הכלה וקבלה הדדיים.
ככל שבני זוג יפתחו ביניהם מרחב יחסים בטוח יותר (וגם במערכות יחסים אחרות), בו הם יוכלו להרשות לעצמם לבטא בחופשיות ובגילוי לב את כל הצרכים, הקשיים והכאב שלהם מבלי לחשוש מפני התגובה כלפיהם או שהיחסים יפגעו כך ימנעו מריבות וויכוחים רבים ומערכות היחסים ביניהם יהיו יותר קרובות, אינטימיות, משוחררות, בטוחות, מהנות ומספקות.

לקבלת סדרת הטיפים במתנה "כל הסודות לשליטה וניהול יעיל של כעסים", לחצו על הקישור

אריאלה מלצר הינה מייסדת מכון רעות ברחובות,לטיפול זוגי, אישי ומשפחתי ובבעיות שליטה וניהול כעסים, עובדת סוציאלית,תואר שני,מטפלת זוגית, עפ"יהאימגו,פסיכותרפיסטית,34 שנות ניסיון.